הרבה ממטופליי היו מעדיפים להישאר בבית עד יומם האחרון.
זה המקום לבחון את השירותים הניתנים בבית ולהשוות אותם עם השירותים הניתנים בבית אבות.
בשל תוחלת החיים המתארכת, אנחנו מזהים קבוצות גיל של בני 90-100, רובם סובלים ומתמודדים עם מחלות כרוניות, בדידות, דיכאון, חרדות, – צורך בתמיכה רב מערכתית. מערכת הבריאות מנסה לתת שירות ביתי של אחות, רופא, פיזיותרפיה, השירות אינו מספיק דיו, במיוחד שהקשיש סובל מכאבים או מטיפול המצריך השגחה צמודה יותר.
אופציה נוספת היא מעבר לבית אבות, שם הצוות הרפואי והפרה-רפואי שוהה רוב שעות היום מהווה רשת ביטחון לקשיש ובני משפחתו.
האם הפתרונות המוצעים בבית עונים על הבעיות השונות המאפיינות את הגיל המבוגר?
קשיש השוהה בבית סובל מכשל טיפולי בעיקר כיוון שאין לו רצף אחיד מול גורם אחד.
ישנה קופ"ח הנותנת את הטיפול הרפואי קצר המועד, ישנה חברת הסיעוד המתמודדת עם חוסר במטפלים מקצועיים וחוסר עובדים זרים המוכנים לטפל באנשים סיעודיים.
וישנה לשכת הרווחה אשר קורסת תחת עומס המטופלים ומגיעה לעיתים רחוקות לביקור – או חלילה, רק כאשר היא מוזעקת למקרה חריג!
בנוסף ישנו אתגר כלכלי לא קטן, כמו גם אזור המחיה שאותו צריכים הקשיש ומשפחתו לקחת בחשבון.
בבית אבות כל הטיפול מרוכז במקום אחד
מצד שני קשיש העובר לבית אבות מתמודד עם עזיבת הבית , נשען על קריטריונים שבו הילדים מחויבים להשתתף בעלות האשפוז (קוד משרד הבריאות או קוד רווחה).
הטיפול בקשיש אינו אישי ופרטי, אלא הוא מטופל יחד עם קבוצה של לפחות 30 איש במחלקה.
כיצד מקבלים החלטה מה טוב עבור הקשיש?
לשאלה זו אין תשובה כללית בה ניתן להצביע על 100% שביעות רצון, צריך לבחון לעומק כל מקרה לגופו.
- יש צורך להתייעץ עם הקשיש במידה והוא צלול.
- יש צורך להעריך את מעגלי התמיכה בקשיש (ילדים, אחיות, בני זוג, חברים) והיכולת לתת מענה.
- יש לבדוק את רמת התפקוד והצורך בגורמים רפואיים באופן שוטף ותדיר (כאבים, פצעים, קטטר, זונדה, פיזיותרפיה וכו').
- יש לבחון את המצב הכלכלי ותנאי המחיה.
אם ההתלבטות אינה מאפשרת קבלת החלטה חד משמעית ולטווח ארוך, אפשר לקחת החלטה לתקופת התנסות.
