גם אם אנחנו רוחשים אמון במערכת הרפואית ובאנשי הצוות שאמורים לטפל בנו במסירות, אנחנו יודעים היטב שהן בגלל העומס הרב והן בגלל סיבות אחרות, לא תמיד נקבל את הטיפול הטוב ביותר. הסיבה העיקרית היא דווקא לא בעיה מקצועית בידע או בניסיון של אנשי הרפואה, אלא בגלל יחס שונה לאנשים לפי מאפייניהם. קשישים, הזקוקים בדרך כלל לטיפול רפואי רב יותר בגלל בעיות גיל או התפרצות של מחלות בגלל מערכת חיסון חלשה ופגיעה, הם לצערנו דווקא מאלה שמקבלים לעתים פחות תשומת לב וקשב מהצוות הרפואי. אם בגלל קושי לבטא מצוקה ואם בגלל התשישות שמונעת מקשישים לשתף פעולה, הם לא תמיד זוכים לאבחון הרפואי הנכון ומשום כך גם לא לטיפול המתאים להם, או שהפרוצדורות שנעשות בהם לא תמיד נעשות ביעילות ובמיומנות שהיו עושים אותן לו היה מדובר במטופלים שיכולים לעמוד על מה שמגיע להם ולדרוש יחס אחר.
למה דווקא תביעה על רשלנות רפואית?
בעבר היה נהוג להבליג על טיפול רשלני ולא אחראי שגרם לנזקים שונים. במקרים הגרועים, מי שנפטר כתוצאה מכך לא יכול היה לתבוע זאת ובני משפחתו היו כאובים והמומים מכדי לתבוע ולהתמיד בכל התהליך. מצב זה אפשר למערכת הרפואית לא רק להתחמק מאחריותה למקרים כאלה, במקרים רבים אף ללא התנצלות והבעת ער, אלא גם לא לתקן טעויות ולהפיק לקחים לעתיד. מכאן נובע שטעויות ממשיכות לקרות, רשלנות רפואית ממשיכה להתקיים ולא תמיד ניתן למטופלים הטיפול הרפואי הטוב ביותר שהם זכאים לו. קשישים, במיוחד, כאמור, אינם מצליחים לגבות את המגיע להם לפי חוק זכויות החולה. הדבר פסול מוסרית וערכית. תביעות אלה נשענות גם על טענת האפליה לרעה של קשישים בגלל זלזול בהם וחוסר תשומת לב מספקת. כשמדובר בהעדפת מתן טיפול טוב יותר לחולים צעירים בגלל תוחלת חייהם הארוכה יותר הדבר מקומם אף יותר.
פערי איכות בטיפול מחייבים תגובה הולמת
כדי להבטיח את הטיפול הרפואי ביותר אנחנו יודעים כבר היום ששירותי רפואה פרטיים יהיו עדיפים על שירותי רפואה ציבורית, בגלל המשאבים והזמן שעומדים לרשות הרופאים ולאו דווקא שום שהם הטובים ביותר. ברפואה ציבורית, שאליה מגיעים רוב הקשישים, כבר אין זמן ומשאבים מספיקים לכולם ולכן העדפת צעירים על פני קשישים היא כמעט בוודאות התוצאה של מערכת רפואה קורסת. כמו כן, מתעלמים מהיסטוריה רפואית שלהם ורקע משפחתי או השתייכותם לקבוצת סיכון כלשהי, או מזלזלים בתלונותיהם כאילו מדובר רק בבעיית גיל אופיינית.
בעיה נוספת שאופיינית לאפליית קשישים – מכיוון של תמיד הם באים בלוויית בני משפחה, הרופאים יוצאים מנקודת הנחה שאין מי שיעקוב וילווה אותם ולכן אין מפנים אותם להמשך טיפול, מעקב או פיזיותרפיה, או גרוע מזה – לבירורים ולבדיקות רפואיות נוספות שהן הכרחיות להישרדותם. הנטייה היא לא תמיד להציג את כל הסיכונים והסיכויים טרם ביצועו או הצגת חלופות אפשריות, וגם בשל כך מוגשת התביעה על רשלנות רפואית.
