חוק הירושה, תשכ"ה-1965 עוסק באחד הנושאים המורכבים והרגישים ביותר בדיני המשפחה – צוואתו של אדם שנפטר והטיפול בעזבונו. מאחר שהנושא כרוך במשקעים רגשיים רבים מצד המעורבים בו, ומאחר שהחוק מתייחס למסמכים שהמחבר שלהם כבר אינו בין החיים, נוטה בית המשפט לפרש את החוק ואת הנגזר ממנו פרשנות מצומצמת, תחת העיקרון המנחה הבסיסי, שהוא החופש לצוות. משמע, הפסיקה שמה דגש על זכותו של אדם להחליט מבעוד מועד מה ייעשה בנכסיו וברכושו לאחר מותו, ועל מחויבותם של קרוביו ושל המדינה לדאוג לכך שרצונו ימומש באופן המדויק ביותר האפשרי.
אולם על אף הרצון לכבד את זכות ההורשה ואת החופש לצוות, ישנן הגבלות מסוימות המוטלות על הירושה, הנוגעות לזהות היורשים ולתוכן הצוואה. במקרים מסוימים, בית המשפט אף נאלץ לפסול את הצוואה או חלקים ממנה על רקע היותם בלתי חוקיים או בלתי ניתנים לביצוע. הנה כמה דוגמאות למקרים מיוחדים, שבהם חלות הגבלות על הזכות להוריש או על הזכות לרשת:
לא ניתן להוריש נכסים עתידיים: או בלשון ההלכה, "דאיקני" (שאקנה בעתיד), או "דבר שלא בא לעולם". כלומר, המוריש אינו רשאי לצוות ליורשיו נכסים שטרם נרכשו, או פירות עתידיים מנכסים קיימים, אלא רק את הנכסים עצמם. בהמשך לכך, גם יורשים עתידיים מנועים מלבצע עסקאות בירושה עתידה, שטרם זכו בה בפועל. עסקאות כאלה שיובאו בפני בית המשפט, דינן להתבטל.
לא ניתן להוריש פנסיה: כספי הפנסיה, שאותם צבר הגמלאי במשך כל חייו, נחשבים כרכושו על פי חוק, וכל זמן שהוא חי עומדת לו הזכות להעביר אותם לכל אדם או גוף שיבחר, כראות עיניו. עם זאת, אין לגמלאי אפשרות להורות על העברת גמלת הפנסיה שצבר לאדם אחר לאחר מותו שלו, למעט אותו חלק המכונה "קצבת שארים", שמיועד למטרה זו.
לא ניתן להוריש נכסים שנמצאים בבעלות המדינה: הדוגמה הבולטת ביותר היא דיירים בדיור מוגן או ב"דמי מפתח", שהם מעין הסדרי ביניים בין שכירות לרכישה. ככלל, הסדרים אלו אינם כוללים זכויות הורשה – כלומר, גם אדם שחי כל חייו בדירה מוגנת, לא יוכל להוריש אותה לשאריו. יוצא מכלל זה הוא מצב שבו אחד מקרובי משפחתו של הנפטר חי איתו באותה הדירה במשך תקופה ממושכת עד לפטירתו. במקרה כזה, קרוב המשפחה שחי בדירה יוכל לרשת אותה. כללים דומים חלים גם על נכסי מקרקעין שנמצאים בבעלות מינהל מקרקעי ישראל ומוחכרים למשך עשרות שנים לחקלאים. כך, בעל משק חקלאי שחוכר את הקרקע מהמינהל, לא יוכל להוריש את זכויות השימוש בקרקע לבן הממשיך שיורש ממנו את המשק, אלא אם חוזה החכירה שלו מתיר זאת באופן מפורש.
יורש פסול: אדם יוגדר כפסול מלרשת את הנפטר, אם הורשע ברצח או בניסיון לרצח של המוריש. כלומר, גבר שרצח את בת זוגו יהיה פסול מלרשת אותה. יש גם תקדים בפסיקה לכך שאם נפסלה מלרשת את זכויותיו של בנה לאחר שהרגה אותו. כמו כן, אדם שהורשע בזיוף צוואתו של הנפטר או שתבע את ירושתו מכוח צוואה מזויפת ביודעין, לא יוכל לזכות בירושה.
צוואה בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית: סעיף 34 לחוק הירושה קובע, כי "הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה". "בלתי חוקי", פירושו שאם הצוואה כוללת סעיפים שמתנים את העברת הירושה ליורש בכך שיבצע מעשה המנוגד לדין, כמו פגיעה באדם אחר, סחיטה, רמאות או גניבה – הסעיפים האמורים ייפסלו, והם עשויים אף להביא לפסילת הצוואה כולה. "בלתי מוסרי", פירושו שנאסר על המוריש להתנות את הירושה בתנאי שמנוגד למוסר הטבעי ולתקנת הציבור, למשל: סב שמוריש לנכדו מחצית מהעיזבון, אך מתנה את הירושה בכך שהנכד יתגרש מאשתו. "בלתי אפשרי" מתייחס למצבים שבהם המוריש מתנה את הירושה בתנאי שאינו בר קיימא, למשל אם שמורישה לבנה דירה, אך מתנה את הירושה בכך שהבן יביא לעולם ילדים. אם בחלוף שנים הבן התגלה כעקר, הופך התנאי לבלתי אפשרי למימוש, ודינו להתבטל.
לסיכום, נושא הירושה הוא סבוך ומורכב, וגם במקרים שבהם נראה שזכות הירושה או ההורשה הן מובנות מאליהן, עלולות לצוץ הפתעות בבוא העת. כדי להימנע ככל האפשר מתקלות בלתי צפויות, שיגרמו סבל ועוגמת נפש לכל הנוגעים בדבר, מומלץ לערוך צוואה מסודרת תוך התייעצות עם עורך דין שמתמחה בנושא.
